הצחוק והמשחק מה הם מביאים איתם לעולם?

הצחוק והמשחק מה הם מביאים איתם לעולם? 

היום כולנו יודעים שהצחוק הוא אוניברסאלי. בכל העולם צוחקים.
בשום בית-ספר לא מלמדים אותנו לצחוק. (מלמדים מתמטיקה, לשון, היסטוריה ועוד...) הצחוק הוא אישי, הוא בגנים שלנו.

כשאנחנו צוחקים אנחנו משחררים אנרגיה הגורמת לשחרור, להרפיית הגוף והנפש ובכך היא משפיעה על הרגש, הגוף והנפש. כאשר אנחנו צוחקים אנו מפחיתים מתח מודחק ומשחררים אנרגיה, פריקת מתח מצטבר, פריקת רגשות שליליים. זה מקל עלינו את מצוקות החיים. אם זה בעיות כלכליות, לחץ בעבודה, המתנה מורטת עצבים בפקקי התנועה וכו'... כשאנחנו במתח ובכעס הגוף יכול למעשה ליצר אנרגיה שלילית, רעלים נגד עצמו כשהוא נתון להשפעת רגשות שליליים, המזיקה לנפש ולגוף שלנו.
אם כך, העדיפות ברורה, ומבלי לקבל חוות דעת רפואית של מומחה, כולנו יודעים שעדיף להוציא את המתח דרך הצחוק ולא ע"י כעס. לצחוק יש השפעה ברוכה על המערכת החיסונית ומשמש מנגנון הגנה טבעי הבא להגן עלינו מכל החולי שנמצא סביבנו ביום יום. 
צחוקו של ילד מביא איתו אושר ושמחת חיים. משחקי הילדים משמשים כמרקם לגירוי ותגובה היכולים לשמש אותו לתמרון חייו הבוגרים. צחוקו של הילד מאפשר לו להתחבר כמעט לכל משחק שהוא משחק. 
זה גורם לו להיות במצב של הנאה ושעשוע, זה פותח את הדמיון. כשילד צוחק הוא מפתח את הריאות, מאיץ את הנשימה, והנשיפה, מעלה את צריכת החמצן, מפעיל את שרירי הפנים והקיבה, ממריץ את האיברים הפנימיים וגורם להם לפעול טוב יותר ובכך מביא להרפיית שרירים ומחזק את הבריאות.
הצחוק נובע כתוצאה של מציאת פתרון לבעיה. לעומת זאת הייאוש נובע לפעמים מ- אי היכולת שלנו למצוא פתרון לבעיה. יש את כל הסיבות לבחור בצחוק כי זה חלק אינטגראלי מהחיים הבריאים שלנו.

למה אנחנו צוחקים ומשחקים ואיך זה משנה את החשיבה שלנו?

"אם נדע במה הנשיא שיחק בילדותו, נבין איזה מנהיג הוא יהיה. אם נמנע מחולדות להשתעשע, הן ימותו. ואם לא נתקוטט מספיק, המוח שלנו לא יתפתח." ד"ר סטיוארט בראון מתריע: "המשחקים החדשים, השמרניים, העדינים והממותגים, מסרסים אותנו."

וואו!!! אני מסכים לחלוטין עם האדון המלומד על כל מילה ומילה.
חישבו לרגע מה קורה לילדים של היום, "דור הסמראטפונים." באיזה מגרש משחקים הם משחקים היום?! מתי לאחרונה ראיתם ילדים עם פציעות מרפק, שפשופי ברכיים, פגיעות ראש וכו'..?! 
והכוונה שלי, מתי ראיתם ילדים שנפצעו ממשחק?!
אני זוכר את עצמי כילד כל יום שני וחמישי נוטף דם ממכה שקבלתי, מנפילה, מהתנגשויות ראש בין שני ילדים ועוד כהנה וכהנה פציעות. וממה הייתי נפצע?! מהמשחקים שהיינו משחקים בשכונה, בבית-ספר. מהריצות, מהנפילות ומהתקוטטויות.
והיום ילד ("דור המסכים") יכול להיפצע באצבע, מתנודות ההזזה של המסך אולי מעכבר מחשב שייפול עליו. ומכאן אני מסכים עם המלומד, המשחקים והצחוקים בילדותינו פיתחו אצלנו גירויים פנימיים וחיצוניים לחשיבה אחרת, (פולסים) פיתחו אצלנו במוח מסלולים נוספים לחשיבה. "מחשב מסלול מחדש."

ולשאלתי: דרך ההומור והצחוק אנחנו יכולים לראות את העולם מזווית קצת אחרת, רחבה יותר. אנחנו יכולים להגיב למציאות ולמצבים מלחיצים בגמישות יתר. ההומור מחזק את גמישות המחשבה. הוא גורם לנו ליצירתיות, לביטחון עצמי, אנחנו יכולים להתמודד בקלות יתר עם מצבים קשים ומאתגרים. 
הצחוק מביא איתו פתיחות, שמחה, אהבה, יצירתיות, חופש. הצחוק הוא ערך חברתי. מייצר סביבה נעימה לתקשורת טובה יותר עם הסובבים אותנו.
אנשים אוהבים להיות בחברת אנשים מצחיקים וצוחקים. אפשר לראות, כשקבוצת אנשים הנפגשת יחד, יושבים ומתבדחים, ומיד אפשר להרגיש איך כולם מתרכזים סביב הבדחן, המצחיקן, הליצן של החבריה.
אפשר לדמות את הצחוק כמו מנורה דולקת וכול היתושים מתקרבים סביבה.

הצחוק זו דרך בלתי אמצעית לתקשורת אנושית. "הצחוק הוא המרחק הקטן ביותר בין שני אנשים" - ויקטור בורג'

ומה קרה למבוגרים? למה הם הפסיקו לשחק?

סוגי המשחק כמעט לא השתנו, האופן שבו אנחנו משחקים אותם השתנה.
המבוגרים לא הפסיקו לשחק לגמרי, בעיקר החליפו את המשחקים שלהם במכוניות יוקרה, במעמד, במשחקי כוח ופיתוי והחליטו לבצע הפרדה חמורה בין עבודה למשחק. 
כיום אנחנו גדלים בתרבות שחושבת שאלו עולמות אחרים, נפרדים, שלא לומר מנוגדים. 
אלא שכיום התפיסות הללו מתחילות להשתנות - אני יכול לזהות דפוסי משחק משולבים במקומות עבודה בשל הערך המוסף שלהם, ובמקביל יש אנשים שרואים במקומות העבודה שלהם "זמן ארגז חול' לגדולים, שבו הם יכולים להיות פתוחים, יצירתיים ומאושרים.
אחד הביטויים המובהקים של העניין הוא שילוב משחקים ממשיים במקומות העבודה. התופעה רווחת, ישנם אנשים המיועדים לפעילויות חברתיות, תפקידם במשרדי משאבי-אנוש והם פועלים לרווחת העובדים, להרחבת פעילויות גיבוש. אם זה בחגים, בימי כיף, בכניסה לתפקידים חדשים ובמסיבות פרידה. כל זה בה כדי לשבור את השגרה ולהביא להתחדשות ולהתרעננות.
 
כיום מתקיימת תנועות בחברות הייטק ובמשרדי פרסום, שפיזרו במשרדים שולחנות פינג-פונג ומכונות פיינבול והוציאו את העובדים לימי כיף אתגריים, כולל השתובבות ביער וטיפוס על חבלים. המטרה ברורה - הגברת היצירתיות ועבודת הצוות. משחק עם עצמים, למשל, עדיף בהרבה: הוא מפעיל את היד, שמגרה את המוח, שמחזק את המשנה. 
באחד המחקרים לדוגמה, על משחק עם עצמים: מצאו מבוגרים שבילדותם לא הרבו לשחק באמצעות הידיים מתקשים לפתור בעיות מכאניות באופן יצירתי, בהשוואה לילדים שהיה להם קשר ליד. 
ישנם מחקרים שמוכיחים את יתרונות המשחק אצל ילדים, מבוגרים ואפילו חיות. 
אני בטוח שהם היו יכולים לפתור כך כמה בעיות רציניות. כמי ששיחק רוב הזמן מחוץ לבית והייתי מגיע לפעמים הביתה רק שהייתי ממש רעב. הרביתי לשחק בחוץ עם חברים, שיחקנו גם במשחקים עם עצמים. ובמחשבה בה אני נמצא היום אני נזכר שלביתי לא נכנס בעל מקצוע. כדוגמת אינסטלאטור, חשמלאי, טכנאי מכונות כביסה, תיקוני צבע, הדבקת טפטים ועוד... לרוב אני מבצע ופותר את התקלות בעזרת עשר אצבעותיי. אולי זאת דוגמה אישית שלי למשחקים בהם שחקתי בילדותי??? 

אם כך מה עובר היום על החברה האנושית מבית, פה אצלנו בחצר?

מאבדת את תבניות המשחק המוכרות שלה. וכשהקשר בין משחקי הילדות להפרעות הבגרות כל כך ברור, היום כמעט שלא נדרש כל מאמץ לקבל ידע, פשוט צריך להתיישב, להישאר דומם מול המחשב, לחבור לחברים וריטואלים ללא כל מאמץ מאתגר ואנושי. והגוף הפיזי שלנו חסר בו את האנרגיות, הדחף, צריך רק לא לשכוח להכניסו למטען. 
חייבים לבדוק מה קורה לכל בני האדם כשעולם המשחקים משתנה.

ומנגד במקומות בהן אני עובד ומסתובב, הפכנו לצרכנים של צחוק ופעילויות חברה. כך אני רואה את החברה שלנו היום בארץ. אני לא מכיר שום חברה בעולם הצורכת צחוק\תרבות כמו אצלנו בישראל. 
בערבי שישי מתכנסים בבתים קבוצות של 20-40 אנשים ומקיימים חוגי-בית חברתיים מגיע מרצה להומור ולצחוק וכל החברותה יושבת כשלוש שעות, מתחככים, צוחקים ומשחקים. 
ולא רק בחוגי-בית בימי שישי. בשאר ימות השבוע מתקיימות פעילויות גיבוש חברתיות ביחידות צה"ל, במקומות עבודה, בבתי-ספר, בימי הולדת למבוגרים והמעגל הולך ומתרחב. 
וזה הולך ככה: מגיעים למקום אם זה בית-קפה, מסעדה, בית, חדר מורים. נפגשים, אוכלים, מברכים ומבצעים פעילות תוכן. דוגמת "סדנת צחוק",  מופע הומוריסטי ,  גיבוש חברתי ואחר-כך קפה ועוגה והביתה. שלוש עד ארבע שעות של "פצצת אנרגיה." מתחככים, צוחקים ומשחקים.

וגם בבתי חולים מסתובבים היום ליצנים רפואיים ומשנים את האווירה הקודרת, את מצב הרוח, את מצב הבריאות. אני יכול להעיד על שינויים המתקיימים מזווית הראיה שלי. בו הצחוק וההומור עומדים בראש מעיניי ופרנסתי. 
זה התחיל ביום בהיר אחד פגשתי בד"ר שי פינטוב מומחה לרפואת ילדים, אחרי שראה אותי במופע הומוריסטי. בשיחתנו הִתְוָודֵּיתִי בפניו על לימודי ליצנות רפואית בקבוצת - "Big Apple Circus" ניו-יורק -ארה"ב - שאל אותי: "אם אני מעוניין לעבוד כליצן רפואי בבית חולים?" אמרתי לו מיד: "כן!" והשינוי בארץ התחיל. 
בבית-חולים "אסף הרופא" נכנס למחלקות ליצן רפואי. ליצן רפואי כחלק מהצוות הרפואי. כניסתו של הליצן הרפואי החלה בארץ בחודש יוני שנת 2,000 במקום רציני וכואב - כמו בית-חולים נכנס ליצן, ליצן רפואי למחלקות ילדים ולמחלקות המבוגרים. 
בטח שואלים אתם את עצמכם מה הקשר בין ליצן לרפואה?! יש ניגוד גמור בין השניים. הרפואה משדרת רצינות, אחריות, הצלת חיים. לעומת זאת הליצנות מביאה איתה את רוח השטות, המשחק, הנאה ויצירה, הצחוקים, השובבות ו- אי הרצינות.
עובדה אחת שאין להתכחש אליה. מאז כניסתם של הליצנים הרפואיים לבתי החולים, האשפוז בבית החולים הפך להיות מקום יותר נעים להיות בו ואפילו בריא יותר. 
כשליצן רפואי בסביבה. נופלות כל המחיצות, החרדות, הלחצים, הפחדים והנורמאליות. כשנכנס רופא לחדר, לבדיקות שגרתיות ורואה לפניו ילד והורים צוחקים, מיד הרופא מאבחן את הילד בדיאגנוזה: "אני רואה שמצבך השתפר היום..." וכיום פועלים במרבית בתי-החולים בארץ ליצנים רפואיים המסתובבים במחלקות הילדים ובמחלקות המבוגרים כחלק מהצוות הרפואי. אם כך הדבר. אנחנו בדרך הנכונה.
 
ואם נחזור לרגע למשחק, המשחק הוא משהו שנעשה באופן רצוני; אתגרי, ניתן להפרעה; בראש 
ובראשונה גורם הנאה; כשהוא מבוצע כהלכה הוא משחרר את המשתתף בו מהעריצות של הזמן; נראה חסר מטרה, אבל ההטבות שיש בו ברורות למתבונן ולמשתתף כאחד; והתוצאה שלו היא בעלת חשיבות משנית ביחס להשתתפות במשחק עצמו. 
במילים אחרות, לא חשוב הניצחון, העיקר ההשתתפות. "כן", מודה ד"ר בראון, אבל מה שקרה לאִמרה הזו משקף את הצורה שבה המשחק השתנה בעשורים האחרונים. התרבות המערבית, למשל, מקדשת את המטרה - הניצחון, במקרה הזה - ועל הדרך היא נהייתה תרבות של מפסידים ומנצחים. המשחק עצמו נהפך לסיסמה, למותג, למכירת נעליים, למשני בחשיבותו. זה מחלחל עמוק לתרבות שלנו: ילדים במערב משחקים כיום במסגרות מאורגנות. במקום שהורים יאפשרו להם לצאת החוצה לחצר ולשחק, הם רושמים אותם לחוגים: לכדורגל, לפסנתר. זו בניית רזומה, זה לא משחק. וזה משנה את חוקי המשחק. 
ילדים שמשחקים משחקים חברתיים, פיזיים, מחוספסים, כמו גם ילדים שמרבים במשחקי דמיון (עם בובות ועצמים אחרים) מה ששחקנו פעם בשכונה, בחצר מתחת לבית, משחקי כדור בין שתי המדרכות במעבר הכביש. הם ילדים שלומדים היטב - בראש, בגוף ובידיים - איך להחליף תפקידים?.. לאלתר, לשקוע בחוויה, לשכוח מהכול.
המשחקים השכונתיים ששחקנו בילדותינו פתחו אצלנו את הקואורדינציה, חשיבה יצירתית, התמודדות יחיד מול החברה. מתפתח אסטרטגיות ניהוליות חברתיות. חוקר אחר, סרג'יו פליס, הוכיח את הקשר בין משחק, בעיקר פיזי ומחוספס, להתפתחות תקינה של הקורטקס הפרונטלי, שכפי הנראה אחראי על היכולת החברתית. ישנם מחקרים רבים נוספים שקושרים בין משחק להתפתחות תקינה של חלקים ותפקודים שונים במוח. 
אנחנו צריכים לשאול את עצמנו לאיזה שינוי במוח גורמת צורת המשחק העכשווית מול המחשב, האייפונים ודומיהם - המשחקים שילדים ממציאים בעצמם חשובים במיוחד; הכוח של משחק פיזי כזה גדול יותר מזה של "תופסת", והכוח של משחק דמיון פרטי גדול מזה של משחקי לוח. וכל אלה טובים בהרבה ממשחקי מחשב.
 
והנה עוד דבר מה שעולה לי בראש. גשם יורד בחוץ, הגשם מביא איתו שלוליות - כשאנחנו המבוגרים נתקלים בשלולית, מה עושים!? מדלגים מעליה. לעומת זאת הילדים נכנסים לתוכה. וההבדל הוא פשוט. אצל הילד גלומים אינטואיציה, רוח יצירה ומרץ ספונטני והנאה. לכן הילד קופץ אל תוך השלולית ורואה זאת כהנאה, משחק, שובבות, התרוממות הרוח. ולא כמו המבוגר מעבד נתונים ומחשב הסתברויות לביצוע הפעולה עד שלבסוף הפעולה נדחית, וחושב לעצמו: "מה יגידו? השכנים."

כששייקספיר כתב שהחיים הם מחזה, אני חושב שהוא התכוון לומר שהחיים הם משחק וצחוקים. 

לסיכום: אפשר לצחוק ולשחק. זה לא סוף העולם אם משהו לא מסתדר. היכולת שלנו לצחוק מהומור זו אחת מהמתנות שקבלנו כבני-אדם. אחת מאורות החיים הגורמים לנו להביט ולראות את החיים בדרך אחרת, לגרום לדברים להשתנות. וגורמים לנו לפרוח ולאהוב. היכולת שלנו לצחוק ולחייך מחזקת אותנו ואת הסובבים אותנו. היכולת שלנו לחייך היא גורמת לאנשים הפוגשים בנו להרגיש בנוח ולהיות מאושרים עם עצמם. ההומור העצמי מעורר אצלנו ואצל אחרים את הילד המשחק. החלטה שלנו היא איך לראות את העולם ובאיזה עיניים לראות את העולם. היא בידנו והיכולת שלנו לבחור בצחוק ובטוב. 


מאת: שלומי אלגוסי - קומיקאי\מרצה להומור